טרגדיית הסאוול: רגע אחר רגע – האסון שהרעיד את נשמתה של קוריאה הדרומית
- israelxkorea
- לפני יום 1
- זמן קריאה 11 דקות
16 באפריל 2014. בוקר שגרתי בדרום קוריאה.
מאות תלמידים נרגשים מתיכון דאנוון עלו על המעבורת "MV Sewol", בדרכם לטיול שנתי באי ג’ג’ו.
כמה שעות לאחר מכן, הם כבר היו חלק מאחת הטרגדיות הקשות והכואבות בתולדות המדינה – האסון שהרעיד את קוריאה הדרומית ומעולם לא נמחק מהזיכרון הלאומי.
304 בני אדם נספו – מהם 250 תלמידים צעירים. אך מעבר למספרים ולכאב, התברר כי זו לא הייתה רק טביעה. הטרגדיה הייתה שרשרת של כשלונות אנושיים, מערכתיים ופוליטיים שגבתה מחיר נורא.
איך הכל התחיל? האסון שהרעיד את קוריאה הדרומית
בשעה 8:48 בבוקר, המעבורת סטתה בפתאומיות תוך כדי הפלגה, ככל הנראה בגלל פנייה חדה שבוצעה בשילוב עם עומס יתר של מטען שלא עוגן כראוי. השילוב הזה פגע ביציבות המעבורת וגרם לה להתחיל להטות על צידה במהירות.
בשעה 8:52 בבוקר, התקבל הדיווח הראשון על מצוקה במגדל הפיקוח הימי, על ידי נוסע שהתקשר לדווח כי המעבורת שוקעת.
צוות המעבורת שידר תקשורת ברחבי המעבורת בה נאמר לנוסעים להישאר בחדרים ולעטות על עצמם את חגורות ההצלה.
רגע אחר רגע
בשעה 9:10, בהתקשרות בין מגדל הפיקוח הימי לצוות המעבורת, צוות המעבורת ביקש לקבל הוראות כמו האם להורות לכולם לקפוץ למים או לא. כעשר דקות לאחר מכן, הצוות קיבל הוראה לשים חגורות הצלה ושהם נמצאים על סיפון המעבורת, ללא יכולת לזוז מהמקום.
ב9:23, כאשר משמר החופים התקשר למשרד הנשיאה לבדוק אם הם מודעים לאירוע המתגלגל, ממשרד הנשיאה נמסר כי הם מודעים, אך אף אחד מן הצדדים הבין את חומרת המצב. כשנשאלו ממשמר החופים אם המצב גרוע, הם ענו כי הם ״עדיין מדברים ומנסים להבין מידע מצוות המעבורת״, ושהמעבורת נוטה על צידה.
עשר דקות לאחר שיחות הטלפון הללו, וכל האחראיים מטעם משמר החופים וחדר המצב, למרות מסוקים שצפו וראו את המעבורת על סף טביעה, המשיכו לטעון כי הם מנסים להבין מה המצב, וזאת לאחר ששירות תעבורת כלי השיט של ג׳ינדו הורו לקפטן לקבל את ההחלטה הגורלית - האם להורות לנוסעים לקפוץ למים ולפנות את המעבורת, או לא.
כמעט שעה לאחר שהחלה לשקוע, סירת סיור של משמר החופים הגיע אל המעבורת, וכשנשאל על ידי מגדל הבקרה האם הם רואים את הנוסעים, מגדל הבקרה נענה בשלילה. איש מהנוסעים לא היה על הסיפון, או קפץ למים בשלב זה.
בשעה 9:47 קפטן המעבורת ברח לתוך סירת הסיור, ולאחריו כ14 חברי הצוות שלו.
בזמן הבריחה שלו, יותר ממחצית הנוסעים היו בתוך המעבורת, נענים להוראות שניתנו להם להישאר בחדרים. במקום להגביר את המאמצים לחלץ את האזרחים מהמעבורת הטובעת, גורמים במשרד הנשיא ביקשו להמשיך לקבל צילומים בלייב מזירת האירוע כדי שיוכלו להעביר דיווח הלאה.
בשעה 9:52, אחד השורדים שמע מעליו מסוק, כשהוא הסתכל מעלה ראה כי על המסוק יש מצלמה, אך לא צוות המסוק, ולא צוות סירת הסיור הורו בשלב זה על פינוי של הנוסעים. איש לא ניסה לחלץ אותם, או לתת להם הוראות מצילות חיים בשלב זה של האירוע.
בשעה 10:00 בבוקר, בשיחת טלפון בין המשרד הימי לבין משמר החופים, צוות המשרד הימי ציין כי טרם קיבל סרטונים מהמעבורת, וביקש להפנות צוות נוסף לצילום. משמר החופים השיב כי ״גם אצלנו לא מצליחים לראות, וסירת הסיור הנוסף טרם הגיעה למעבורת.״ הם מסרו גם כי ״המצב באיזור מאוד כאוטי.״
הסיבה לשיחה - ממשרד סגן הנשיאה ביקשו לראות תצלומים חיים של המתרחש.
10:15, בשיחה ישירה בין משמר החופים למשרד הנשיאה, צוותה של הנשיאה חזר וביקש לדעת האם כבר יש סירת סיור שמצלמת את האירוע המתגלגל. בשלב זה, סירת הסיור השנייה טרם הגיעה למקום, וטרם נשלחה הוראה ברורה מצד המשרדים. כשתי דקות לאחר מכן, המעבורת נטתה על צידה אפילו עוד.
בשלב זה, קים סונג-מוק, אחד מהשורדים החל להוציא את כל מי שהוא הצליח להגיע אליו, תחילה דרך שימוש בצינור כיבוי אש כחבל הצלה, ולאחר שהמים החלו לעלות בתוך המעבורת, סיפר כי ״הוצאתי מהפתח את כל מה שהצלחתי להניח עליו את הידיים שלי, והצלחתי לתפוס ילדה קטנה. ברגע שתפסתי אותה, נסחפתי יחד איתה בידיי.״ אותה ילדה שהציל היא קוון ג׳י-יון, שהייתה על המעבורת יחד עם אביה, אמה ואחיה הגדול בדרכם לחיים חדשים באי ג׳ג׳ו. האם נמצאה מתה, והאב והאח מעולם לא אותרו.
בשעה 10:18 ניתן היה לראות את המעבורת שקועה, כשסירת הסיור הראשונה שהגיעה הייתה סירת משמר החופים היחידה בזירה.
הסירה ניגשה למעבורת פעם אחת בלבד, ולאחר מכן נסוגה לאחור עד לאחר שהמעבורת שקעה.
עד ראייה סיפר כי בשלב זה, רבים מהתלמידים שהיו על המעבורת החלו להיסחף במהרה, וסירות דייג רבות מיהרו לנסות לעזור להם להיחלץ.
הוא אמר גם כי ״זה היה ניסיון מתיש להיחלץ, ללא שום עזרה. מי שהיה אמור להגן עלינו שם, לא נכח. אף אחד לא נכח.״
ב10:25, התקבלה במשמר החופים שיחת טלפון נוספת ממשרד הנשיאה. לנציב משמר החופים, שהיה בעת הזו בפגישת חירום, ביקשו להעביר בדחיפות מטעם הנשיאה את המסר הבא ״דבר ראשון, תדאגו שלא יהיו נפגעים, ודבר שני, תדאגו שלא יהיו נעדרים מהמעבורת בכך שתעשו חיפוש בחדרים ובחדרי המנועים.״
ההודעה הזאת, שהגיעה יותר משעה לאחר תחילת האירוע מצביעה על גודל הניתוק וחוסר ההבנה של המצב על ידי כל הצדדים האמונים על בטחונם של הנוסעים.
בשלב זה, המעבורת כמעט כולה כבר טבעה.
10:28, בשיחה בין מפקדת משמר החופים לבין משמר חוף הים המערבי נאמרו הדברים הבאים המצמררים ביותר ״בשלב זה, להציל מעט נוסעים בעזרת המסוק לא בעדיפות. לדעתנו, יש להעלות מישהו על המעבורת שיקבל החלטה על פינוי הנוסעים באופן מבוקר. יש להורות לנוסעים לעלות לרציף ולקפוץ למים. כך כל איש הצלה שירד ראשון למעבורת בסיטואציה מסוכנת זו, ייחשב כגיבור לאחר מכן.״
בשעה 10:35, שירות החילוץ האווירי שאל בשיחה עם משמר חוף הים המערבי אם המסוק שלהם יוכל לנחות על המעבורת, לכך הוא נענה בשלילה, ולראשונה נאמר בשקיפות כי ״רק הקצה של חרטום המעבורת נמצא מעל המים.״
משירות החילוץ האווירי נאמר בתגובה ״היינו צריכים לנחות על המעבורת מוקדם יותר, זו הייתה יכולה להיות סצנה מעולה. כמה חבל. היינו צריכים להראות את העובדים שלנו מחלצים את הנוסעים״
איש שירות החילוץ האווירי המשיך לשאול אם ״זה אומר שכל הנוסעים יצאו מהמעבורת ולא נשאר יותר איש בפנים?״ לכך נענה על ידי משמר חוף הים המערבי כי ״אנשים קפצו למים כשהמעבורת החלה לנטות, לא חיפשנו בחדרים אך נראה כי רובם הצליחו לצאת.״
שני הצוותים בחרו לסכם כי לדעתם לא נותר כמעט אף אחד בבטן המעבורת בעת שקיעתה.
חוסר תפקוד ממשלתי
הנשיאה דאז, פארק גון-היי נשארה בחדרה לאורך כל היום, ויצאה החוצה רק בסופו.
ניכר היה כי הייתה לה הבנה מוגבלת לגבי המצב החמור שהתרחש.
בשעה 17:37 הנשיאה אמרה לראשונה ״ככל שהזמן עובר אנחנו מתקרבים לשקיעה. אני חושבת שאנחנו צריכים לוודא אם הנוסעים חיים או לא לפני השקיעה. כמה קשה למצוא את התלמידים בחליפות ההצלה שלהם?״
רק בשלב זה, לאחר שגורמים מקצועיים הסבירו לה שחליפות ההצלה מקשות על מציאת התלמידים, מכיוון שהחליפות הנפוחות לוכדות אותם בתוך המעבורת שטבעה, הבינה הנשיאה את הסיטואציה.
החילוץ שלא קרה – והגיבורים שבכל זאת צללו
יום למחרת האירוע המזעזע, קבוצה של צוללנים אזרחיים הגיעו לזירה על מנת לסייע למשמר החופים למצוא ולחלץ את 291 האזרחים שהיו לכודים בתוך המעבורת.
בעדותו, הצוללן המתנדב ג׳ון גוואנג-גון אמר ״כשהגענו ב17 לחודש, חלק מחרטום המעבורת עדיין היה מעל המים. התכוננתי להיכנס לצלול קצת לאחר חצות, בידיעה שאם יש כיס אוויר יכולים להיות ניצולים, אבל משמר החופים אמרו לי שהם צריכים להכניס עכשיו אוויר למעבורת כי הנשיאה צופה. הסתכלתי על הציוד שבו השתמשו, אבל הוא היה מאוד מיושן (עייף) ברמה שהוא יכל להפסיק לעבוד בכל רגע.
הזהרתי אותם שהציוד הזה יכול להרוג אותם (את משמר החופים) לפני שיספיקו להציל את הילדים, אך הם התעקשו שהם חייבים לפחות להעמיד פנים שהם עושים את זה מכיוון שהנשיאה צופה. לקח פחות מ3 דקות לפני שהרדיו של הקומפרסור כבה, והספקתי לשלוח להם סימן לצאת.
הצוללן של משמר החופים יצא מן המים וטען שהוא הצליח להתקין את הזרנוק בהצלחה. כדי לעשות זאת הוא היה צריך לחפש תחילה את הנקודה בה האוויר כלוא, אם בכלל, אבל הוא פשוט חיבר את הזרנוק אוויר איפשהו מתחת למים. סתם איפשהו מחוץ למעבורת. הם היו חייבים לדווח לנשיאה שהם הצליחו, אז הם זייפו את זה. כשהם החלו להזרים את האוויר, מה שנותר מהמעבורת החל לשקוע.
עד הבוקר למחרת, המעבורת הייתה כולה מתחת למים.״
בשלושת החודשים שלאחר האירוע הטרגי, עשרות צוללנים אזרחיים התנדבו לחלץ את גופות הקורבנות, וגם את רכושם. היות ואף צוללן של משמר החופים לא היה מוסמך לצלול בעומק 40-מטר, הצוללנים האזרחיים הקדישו עצמם למשימת החילוץ.
בהמשך עדותו, ג׳ון גוואנג-גון סיפר ״הייתי שם מה17 לאפריל ועד ה10 ביוני, וחילצתי בין 25-30 גופות.
עם ראות נוראית, אתה לא יודע איפה אתה צולל. תוואי המעבורת היה מסובך, והיינו צריכים להתקין חבלים שיסמנו את המיקום והדרך. כל הריהוט קרס, והיינו צריכים לפלס לעצמנו דרך בין ההריסות שהיו כמו מבוך.
הרבה סימנים הראו שהם נאבקו לשרוד. מצאתי מספר אנשים בחדר זוגי, כמה תלמידים התקבצו יחד בחדר הקטן בניסיון לשרוד כקבוצה.״
מעדותו של הצוללן קים גוואן-הונג ״היינו צריכים לגשש בחשכה ולדמיין במה אנחנו נוגעים. התמונות האלה בראש שלי... הן תקועות לי בראש. אני אמור לצלול רק פעם אחת ביום, אבל נאלצנו לצלול 4 אפילו 5 פעמים ביום. צוללנים אחרים אמרו לי שאני לא הייתי צריך לעבוד כזה קשה, אבל מה הייתי אמור לעשות כשלא היו מספיק צוללנים? הנקודה החשובה היא שלא היה צורך בנו לו היו מצילים את הילדים שיכלו להציל. אם רק היו מצילים אותם... אבל הם לא. הם רק המשיכו לדווח על האירוע. ״
בעשירי ליולי, הממשלה הורתה בפתאומיות על הצוללנים האזרחיים להפסיק את החיפושים ולעזוב את האזור. בשנה שלאחר מכן, משפחות הקורבנות והצוללנים האזרחיים פעלו יחד בדרישה שהממשלה תחקור את הניהול הלקוי של מאמצי החילוץ.
בחקירה שבוצעה, התגלה כי הצורה בה המעבורת נבנתה לא מאפשרת היווצרות כיסי אוויר, וכי הממשלה ידעה על כך מההתחלה, אך הסתירה זאת מהציבור.
פיקוד הביטחון של משרד ההגנה בדרום קוריאה החל לעקוב באופן לא חוקי אחר משפחתו של בעלי המעבורת יו ביונג-און, ואחרי אזרחים באיזור גאומסוון, ואספו כמויות אדירות של מידע אישי על חברי כנסיית הבפטיסטים האוונגליסטית. הדיווחים על הפעילות הבלתי חוקית של פיקוד הביטחון הועברו באופן קבוע לבית הנשיאה, ושיבשו את הליכי החקירה.
דוח הממשלה
דוח הממשלה הצביע על כך כי בניגוד להנחיות המפורשות לניהול משברים לאומיים, לפיהן על הבית הכחול לשמש כמגדל פיקוח בעת משבר, נותר הגוף השלטוני המרכזי פסיבי ביום טביעת המעבורת באפריל 2014.
רק לאחר שהביקורת הציבורית כלפי הממשלה גברה, החל הבית הכחול לפעול, בין היתר תוך הפצת מידע מטעֶה לציבור ונקיטת צעדים שנועדו להחריף את הקיטוב הפוליטי.
מהדוח עולה כי הנשיאה פארק גון-היי ואנשיה תפסו את האסון כ"משבר של המשטר" ופעלו בהתאם – במקרים של חילוקי דעות בציבור, בחרה ההנהגה לתקוף את מבקריה, תוך שיוך שלהם לכוחות
"מוטים אידיאולוגית" ואף "פרו-צפון קוריאניים".
בנוסף, הבית הכחול הסתייע בארגוני ימין קיצוני, חיזק את בסיסו השמרני באמצעות תמיכה כספית לארגונים משתפי פעולה, ומינה את אנשיו לעמדות מפתח.
במקום לספק הגנה ותמיכה לקורבנות האסון, הדוח מציין כי הבית הכחול בחר להכתים אותם כמי שמופעלים בידי קבוצות פוליטיות. בכך, לא רק שעיוות את דרישותיהם, אלא אף תרם להחרפת השסע החברתי וניסה לטרפד את מאמצי החקירה שהיו אמורים להוביל לחקיקה ולטיפול טוב יותר באסונות עתידיים.
ועדת החקירה המיוחדת לאסונות חברתיים חשפה כי סוכנויות ביון כמו שירות הביון הלאומי ויחידת ביטחון ההגנה, פעלו באופן לא חוקי כדי לסייע בחקירה ובמעצר בני משפחת יו ביון-און, בעלי המעבורת.
הבית הכחול הגדיר אז את האסון כ"תוצאה של תאוות בצע מצד משפחת יו", וניסה להפנות את האחריות מהשלטון כלפי בעלי המעבורת. לפי הוועדה, גופי המודיעין שיתפו פעולה עם ההנחיות שהכתיב הבית הכחול בעניין.
ב-16 בנובמבר 2016 פורסם דוח שנערך על ידי שירות הביון הלאומי והוגש לנשיאה פארק, בו תואר האירוע כ"סתם תאונת מעבורת".
בדוח צוין הצורך "לשלוט במחאות בשם תאונת המעבורת", מבלי להזכיר את הצורך בחקירה, חילוץ או סיוע למשפחות הקורבנות.
תחת זאת, הדוח עסק באסטרטגיות למניפולציה של דעת הקהל דרך הפגנות שמארגנת הממשלה.
עם גבור הביקורת הציבורית עם גבור הביקורת, הוקמה ועדה ייעודית למעקב ולהעמדה לדין של מבקרי הנשיאה. העיתונאי היפני טטסויה קאנו אף הואשם בהוצאת דיבה לאחר שדיווח כי פארק נפגשה עם המנהיגה הדתית צ’וי סון-סיל בשעות הקריטיות שלאחר האסון.
ההליכים המשפטיים
בשימוע הראשון בעקבות האסון נשאל הנציב של משמר חוף הים המערבי מה הייתה אמורה להיות ההוראה כאשר המעבורת החלה לטבוע עם יותר ממחצית הנוסעים עדיין על סיפונה.
הנציב, קים סו-היון השיב ״בזמן שצפיתי במתרחש התפללתי המון במצב חסר האונים הזה, אבל זה היה מצב בו יכולנו רק לרקוע ברגליים מתסכול.״
כשנשאל בשימוע קפטן סירת הסיור האם קיבל איזושהי הוראה להגדיר תוכנית להציל את הנוסעים, השיב
הקפטן, קים קיונג-איל ״אני לא זוכר.״
כשנשאל נציב משמר החופים האם ידועה לו הוראת חילוץ שיצאה מטעם סירת הסיור,
קים סוק-קיון השיב ״באותו הזמן לא הצלחתי להבין את כל הפרטים.״
חברת הקונגרס פארק יונג-סון שאלה את המזכיר הראשי של הנשיאה, קים קי-צ׳ון, בעקבות עדותו כי עדכן את הנשיאה בכתב על המתרחש כבר בשעה 10:00 בבוקר ״איפה הייתה הנשיאה?״
לכך השיב כי הוא ״לא יודע היכן הייתה באותו הזמן. הנשיאה היא לא מי שמצילה בפועל. אני הודעתי לה מספר פעמים, בכתב ובטלפון וקיבלתי הנחיות. אני לא מאמין שפגישה היא תמיד הכרחית. ״
במהלך השימוע, הצוללן קים גוואן-הונג ביקש לשאול את הבכירים, ואמר כך ״אני זוכר הכל עם כאב אקוטי. אני לא מסוגל לשכוח. אבל איך יכול להיות שאתם, אלו שאמורים להיות האליטה של החברה שלנו טוענים שאתם לא יודעים ולא זוכרים?״
אלפים יצאו לרחובות במחאה, וקראו להתפטרותה של הנשיאה דאז, פארק גון-היי.
האסון עורר תגובה ציבורית עוצמתית, כשמשפחות הקורבנות הפכו לדמויות מובילות במאבק הציבורי ולצדק חברתי. הן דרשו וועדת חקירה עצמאית, גילוי האמת ולקיחת אחריות מצד גורמי הממשל.
הציבור הרחב הצטרף למאבק, והוקמו אנדרטאות, נעשו טקסי זיכרון ומחאות לאומיות נרחבות.
החקירות שנעשו לאחר מכן חשפו רשלנות חמורה מצד מפעילי המעבורת, פיקוח לקוי מצד רשויות התחבורה הימית, ובעיקר - כשלים קריטיים בתפקוד המדינה בשעת חירום.
רבים חשו כי האסון היה ניתן למניעה, לו רק הייתה מתקיימת תרבות בטיחות אמיתית.
הפסיקה
בית המשפט קבע כי מר לי, הקפטן של המעבורת שנטש אותה, ירצה 36 שנים בכלא.
הוא לא הואשם ברצח הקורבנות, אך הואשם בגרימת מוות ברשלנות, הפרת חובה מקצועית, והפרה של שימור הסביבה הימית. בית המשפט קבע כי הקפטן לא טיפל נכונה בציוד ובכבודה שעל המעבורת, והעמסת יתר. הקפטן ו14 מחברי הצוות שלו, היו הראשונים שברחו מהמעבורת. הם קיבלו בניהם בין 5-30 שנים בכלא.
משפחות הקורבנות לא היו מרוצים מהפסיקה, והבטיחו כי ישובו עם הוכחות כדי לשנותה.
אחת האמהות אמרה במחאה ״אנחנו נעשה הכל כדי שחברת הצוות שנטשו את ילדינו, ברחו, וחשבו רק על חייהם ישלמו בהתאם לפשעיהם.״
התוצאה הפוליטית
לאחר חמישה חודשים של מחאות בלתי פוסקות, ההתנהלות סביב האסון האיצה את קריסתה הפוליטית של פארק, ובהמשך, נחשפו קשריה העמוקים של צ’וי עם הנשיאה, מה שהוביל לשערוריית שחיתות ולהדחתה של פארק על ידי האספה הלאומית בדצמבר 2016.
בפסק דין פה-אחד אישר בית המשפט החוקתי את ההדחה במרץ 2017, ובכך באה כהונתה של פארק לקצה.
לאחר בחירתו של מון ג’ה-אין לנשיאות, נחשפו מסמכים שהצביעו על רשימה שחורה חשאית של אמנים שהוחרמו על ידי הממשל – בעיקר כאלה שהביעו הזדהות עם קורבנות סאוול ביצירותיהם.
ביולי 2017 נגזרו עונשי מאסר של עד שלוש שנים על בכירים בממשל פארק בשל מעורבותם ביצירת הרשימה.
חקירה נוספת, שנפתחה באוקטובר 2017 על ידי ממשל מון, העלתה כי פארק שהתה בחדרה במשך השעות הראשונות של אסון הטביעה, נפגשה עם צ’וי ואף טיפלה בהופעתה החיצונית, וכאמור רק בשעה
17:00 – שמונה שעות לאחר הטביעה – השתתפה בפגישות החירום.
בכירי ביטחון לאומי לשעבר, לרבות ראש לשכת הנשיאה, הועמדו לדין בגין זיוף רישומים רשמיים על מקום הימצאה של פארק באותו יום גורלי.
שבועיים לאחר הוצאתה מהתפקיד, החלו למשות את השרידים של המעבורת מהמים, כשלוש שנים לאחר טביעתה.
במהלך החזרת המעבורת היה קשה להשאיר אפילו עין אחת יבשה. ההורים שחיכו לראות את המעבורת יכלו רק להסתכל בתסכול בלתי נגמר מעבר לגדר. המצוקה של משפחות הקורבנות הייתה גדולה, ואפילו שוטרים נצפו בוכים למשמע קולות הבכי והצעקות של המשפחות הכואבות.
המשפחות היו נואשות לקבל פיסות מידע, ולדעת את האמת על מה שקרה לילדיהם, שיצאו בבוקר לטיול שנתי ושלוש שנים לאחר מכן עדיין לא שבו הביתה.
שאלה שחזרה על עצמה בקרב משפחות הקורבנות הייתה ״מה הם כל כך מנסים להסתיר?״
בתוך חודשיים, נמצאו בתוך המעבורת כ100 טלפונים ניידים, שהיוו נקודה חשובה גם בחקירה, וגם עבור המשפחות, בניסיון להבין, אפילו במעט, מה עברו הקורבנות ברגעיהם האחרונים.
הצוללנים
ג׳ון גוואן-גון סיפר ״לאחר שעזבתי את מקום האירוע ב12 ליוני, התקשיתי לישון במשך 18 חודשים. זהו כאב שרודף אותך, וזו מעמסה גדולה על הנפש שלי.״
שנתיים לאחר האסון, הצוללן קים גוואן-הונג שם קץ לחייו.
הטראומה שחווה מאז האסון הכבידה עליו, ומנעה ממנו לחזור לנהל חיים נורמליים.
אלמנתו נאמה בעצרת שהתקיימה בנמל מוקפו, אליו נמשתה המעבורת והיא פנתה אליו וסיפרה לו כי ״המעבורת סוף כל סוף נמשתה מן הים העמוק. המעבורת הזכירה לי אותך, והרגשתי שליבי וגופי כואבים.
השקרים טבעו, והאמת ניצלה. זמן טוב יותר הגיע, או מגיע, אבל אני מצטערת כל-כך שאתה לא לצידי יותר.
בבקשה תנוח על משכבך בשלום. ארצה לחזור על מילותיו האחרונות של בעלי ׳בבקשה טפלו היטב בעניינים עתידיים.׳״
במהלך תקופת החיפוש והחילוץ, שני צוללנים ששמם המלא לא הותר לפרסום, קיפחו את חייהם תוך כדי ניסיון נואש למצוא ולהביא למנוחות את קורבנות האסון.
מעדותו של קים גוואן-הונג ז״ל ״כשעזבנו את המקום, היו ציפורים קטנות ברוח ובגשם. הציפורים הקטנות האלו עפו מסביב... בסערה. הציפורים היו כל כך קטנות ויפות, והציוצים שלהם כל כך נוגעים ללב, אבל זה היה נשמע לי כמו הבכי של התלמידים, מבקשים ממני שלא אשאיר אותם מאחור.״
מורשת האסון
המאמצים להנצחת הקורבנות ולחינוך הציבור סביב לקחי האסון נמשכים עד היום.
לאחר האסון, ממשלת קוריאה הדרומית ביצעה רפורמות מקיפות:
• הוחמרו תקנות הבטיחות הימית והפיקוח על העמסה.
• מערכי החירום תוגברו, כולל אימוני פינוי לצוותים.
• הועלה המודעות הציבורית לחשיבות ההבנה של נהלי בטיחות.
• מגדלי הפיקוח הימי חויבו במענה מהיר ומתואם יותר במקרי חירום.
מדינות נוספות למדו מהמקרה, והשתמשו ברפורמות של קוריאה כמודל לתיקון מערכות כושלות.
מפורסמים רבים מנציחים את הקורבנות באומנות שלהם, ומזכירים את יום האסון הנורא מדי שנה.
היום, 11 שנים לאחר האסון, חמישה קורבנות עדיין נעדרים:
תלמידי תיכון דאנוון, נאן היון צ׳ול (16), פארק יונג-אין (16), המורה יאנג סונג ג׳ין (57)
והאב והבן קוון ג׳ה-ג׳ון (48), וקוון היוק-ג׳יו (9).
Kommentare