לראשונה בראיון מיוחד, ראיינו את אסף רודה, מפיק מוזיקלי ישראלי המבוסס בארצות הברית, העובד בתעשיית המוזיקה יותר מעשור.
בשנים האחרונות עבד רודה עם אמני קיי-פופ רבים, ביניהם שמות גדולים ומוכרים כמו BTS ו-TXT.
איך נראית התעשייה דרך העיניים של רודה? מה ההבדל בין תעשיית המוזיקה המערבית לקיי-פופ, מה הוא עושה בעבודתו המיוחדת כמפיק מוזיקלי - ואילו תחושות יש אחרי 7 באוקטובר, כמוזיקאי שעובד בתעשייה הבינלאומית.
״המפיק הישראלי שמאחורי הקיי-פופ״
"אני מפיק מוזיקלי של הופעות, ומה שאני עושה הוא לעזור לאמנים לקחת את גרסת האלבום לבמה", סיפר רודה בריאיון. "אם זה להביא ולהעסיק נגנים, או לעבד מוזיקלית את השירים כל מה שקשור בזה".
"נקלעתי לעבוד בזה די במקרה", אסף נזכר. "פנו אליי לעשות את ההופעה של ג'יי הופ בלולה
פלוזה לפני שנתיים - הופעת הסולו הראשונה שלו בפסטיבל בארה"ב.
עם BTS עבדתי לראשונה כשהם התארחו בטקס פרסי הגראמי עם ליל נאס אקס לפני כמה שנים,
כשעבדתי איתו. עשיתי את העיבוד, פגשתי אותם ועבדתי איתם, אבל לא הייתי מעורב בחלק שלהם יותר מדי לעומק, אז ההיכרות שלי עם הקיי-פופ לא הייתה עמוקה.״
״כשהגעתי לשיקגו ועבדנו על ההופעה של ג׳ייהופ לא הבנתי כמה זה ענק. ראיתי שלטים בכל העיר עם הכיתוב ׳ג׳ייהופ אנחנו אוהבים אותך׳, ואז הבנתי שזה ביג דיל.
אני חושב שהכרטיסים שנמכרו בגללו לפסטיבל היו יותר ממה שהם מכרו בהיסטוריה של הפסטיבל.
אולי אני טועה, אבל בסדר גודל כזה. משם התגלגלתי מדבר לדבר, אז בקצרה זה הסיפור שלי של איך הגעתי לקיי-פופ״.
במה שונה העבודה עם זמרי קיי-פופ מהעבודה עם זמרים מערביים?
״הרבה קשור בתרבות הקוריאנית. הם מאוד מכבדים שזה משהו שאני מאוד אוהב. העבודה מאוד מסודרת. אין יותר מדי הפתעות והכל מאוד מסודר ומאורגן
ועשוי בצורה שאני מאוד נהנה לעשות אותה, ובשונה מאיך שדברים עובדים באמריקה.
בקיי-פופ הזמרים מגיעים ולוקחים הכל יותר ברצינות. כשאני מגיע לחזרות עם האמנים, אז הם כבר עשו המון חזרות לפני, והם מצפים שהכל מהצד שלי יהיה מתוקתק עד לפרט הכי קטן, אז אני חושב שזה מאוד שונה״.
״אין יותר מדי את הגישה של ׳אתה רוקסטאר ועושה מה שבא לך׳, המחויבות שלהם לזה שזה יהיה מושלם ולמעריצים, למוזיקה ולאמנות היא מטורפת, וזה משהו שבהתחלה לא הכרתי״.
״למשל ג׳ייהופ, לא ידעתי מי הוא כשהתחלנו לעבוד יחד. לא הכרתי את המוזיקה, וכשפגשתי אותו עובדנו על ההופעה הזו ראיתי שהדברים האלו לא שטחיים, זה לא להקת בנים שרוקדת, זה הרבה יותר עמוק.
רואים איך שהם מדברים על הדברים, ואיך שזה חשוב להם לתת למעריצים את מה שמגיע להם ואת מה שהם מצפים לו, ולא לאכזב את עצמם. זה משהו שהתרשמתי ממנו״.
״יש בתעשיית הקיי-פופ קשר מיוחד עם המעריצים, גם הם שמאוד מסורים לאומנים, וגם כל היחס מהזמרים למעריצים שונה מהתרבות של המערב, יש להם ׳פאן מיטינגס׳ והכל סביב איך לגרום למעריץ להרגיש מיוחד ושהלהקה בשבילו. להופעות קיי-פופ יש המון רבדים, יש את החזותיות, כוריאוגרפיה, קונספט.״
איך אתה מרגיש שהרב ממדיות בהופעות משפיעה התפקיד שלך כמיוזיק דיירקטור?
״העבודה שלי היא קודם כל לעבוד במקביל עם הבמאי של ההופעה או הכוריאוגרף, ועם כל המחלקות.
גם אם לא נפגשים באופן פעיל, הם לא מפספסים שום דבר. יש ויז׳ן והולכים איתו וזה מגיע לכל פרט במוזיקה. כשעשיתי את ההופעה של BTS בבסואן - עבדנו על המוזיקה בנפרד עם הלהקה וכשהגענו עם נגנים אמריקאים לקוריאה, ראיתי את כל ההופעה עם התאורה והזיקוקים והייתי בהלם״.
״זה מצחיק, כי גדלתי בעולם של הרוק אנד רול, זה לא מוזיקה שחשבתי שאני אתרגש ממנה ויעוף לי הראש ממנה. אז בתוצאה הסופית יש ויז׳ן מאוד ברור וכל המחלקות עובדות, וכל האנשים עושים את הכי טוב, ושואפים להכי טוב בכל פרויקט שיש. לא יצא לי עוד לעבוד על אלבומים עם אמני קיי-פופ, אבל למשל, גם ג׳ייהופ וגם ג׳ין הוציאו רמיקסים שאני עשיתי, זה דברים שיצאו בסופו של דבר, אבל לא יצא לי לעבוד איתם באולפן בצורה הזאת מעבר לכך״.
בשנים האחרונות הייתה להם פריצה מטורפת לתודעה הציבורית, מה לדעתך מייחד את הז׳אנר בפן המוזיקלי?
״אני לא יודע באמת להצביע על זה אבל אני חושב שההצלחה לא מוגבלת לסיבה אחת, יש בז׳אנר הרבה דברים מבחינה מוזיקלית״.
״בהופעה אחת יש כל כך הרבה דברים שונים שיכולים לקרות, כל כך הרבה צבעים וסגנונות שונים שהם לא מוגבלים למשהו אחד, זה דבר ראשון, ודבר שני זה גם העניין הויזואלי. זה שהם רוקדים, הכל נעשה ברמה ממש גבוהה ואני חושב גם שיש משהו במסר שלהם שתמיד חיובי, גם כשרואים ראיונות ורואים איך הם מדברים״.
״כשיצא הסרט של BTS אחרי ההופעה בבוסאן, ראיתי את ג׳ייהופ אחרי ההופעה - הוא ירד מהבמה ושאלו אותו מה הוא חושב, והוא אמר דברים עמוקים יותר ממה שהייתי מצפה. הוא אמר שאחרי הופעות הוא מקווה שהוא עשה מספיק בשביל המעריצים. זה גם משהו הרבה יותר עמוק ממה שאנשים שלא מכירים יצפו לו״.
״זה גם חלק מזה - המסר החיובי. זה פאן. אני גם חושב שהמדיה החברתית והאינטרנט תרמו. זה לא שהדור הצעיר מקשיב רק לרדיו, יש לך דרך להגיע לזה לבד. אני חושב שזה שהעולם הפך להיות יותר אוניברסלי תרם לזה״.
כשהוא נשאל אם הקיי-פופ משפיע על התעשייה הגלובלית, הוא משיב שהוא חושב שזה הכיוון.
״גם אם אתה לא מעריץ או אתה לא יודע מה זה וזה לא משהו שקשור אליך, הגודל של זה הוא ענקי ואני לא יודע להגיד, מעבר לדברים פה ושם מוזיקליים אני לא יודע, אני חושב שבהופעות אני כן רואה דברים עם כל מיצגי האור שעושים, וכל מני דברים כאלו שאני רואה שנכנסו למקומות אחרים, אני לא יודע להגיד לעומק איזה עוד דברים לוקחים משם, אבל אני חושב שאולי זה ייקח עוד כמה שנים״.
לעבוד בתעשיית הקיי-פופ השפיע איכשהו על הסגנון היצירתי שלך ואיך שאתה מסתכל עכשיו על
הופעות חיות? זה נתן לך השראה מסוימת?
״לגמרי. העבודה שלי היא בסופו של דבר מוזיקה, אבל היא גם הרבה יחסי אנוש.
מצד אחד יש את הצד של המוזיקה עד כה, והדברים שעבדתי עליהם... נראה לי שהם אוהבים את הדברים שאני עושה, אבל מהבחינה האישית זה בעל הרבה יותר משמעות״.
״אתה עובד על ההופעה הכי גדולה בעולם, וזה לא שמישהו למחרת ירים אליך טלפון או יעריך אותך יותר מדי, בגלל האופי של התעשייה, אבל בקיי-פופ זה לא ככה. אם תעשה את המיטב שלך ותעשה עבודה שהיא ממש טובה, זה מוערך ורואים את זה. מעבר לזה, אני חושב שמבחינה מוזיקלית ההופעות האלו הן משהו מדהים״.
״עבדתי על ההופעה של שוגה בסיבוב ההופעות, וכשהלכתי לראות אותה, זה היה טירוף. עצם זה שיכול להיות שיר שהוא כבד בטירוף, עם גיטרות כבדות ואש על הבמה, ואז הוא יושב על הפסנתר ושר בלדה מאוד מתוקה, זה משהו שהוא יוצא דופן. זה לא קורה בדרך כלל, גם מבחינת איך שהתדמית של אומנים בנויה״.
״זה לא שיהיה זמר שינגן כל ההופעה מוזיקה כבדה ועצבנית, ואז פתאום יהיה רגע שהוא רוקד ומנגן שיר על פסנתר. זה פשוט לא קורה. הקיי-פופ מביא את כל הדברים האלו ביחד, ומעבר לזה הם גם באמת לא מפחדים ללכת על זה בגדול. הם לוקחים הרבה מהעיבודים שאנחנו עושים לכל מני מקומות.
לפעמים כשאני עובד על דברים אני חושב שהגזמתי, אבל אני חושב שהם פתוחים לזה- ליצירתיות הזאת, והם פתוחים לעשות את הדברים גדולים, במיוחד כשהם יודעים שכל ההופעות האלו ענקיות בדרך כלל״.
בקיי-פופ יש הרבה שירים עם יותר מסגנון אחד
בשיר, זה מאתגר?
״אני מאוד אוהב את זה. ספציפית יש לי רקע בעבודה שלי, ויצא לי לעשות הרבה דברים שונים במוזיקה וכחלק מהעבודה אני נכס לסיטואציה שלא קשורה לשום דבר שאני עושה, שזה מאוד מצחיק כי אני גם עדיין עובד עם עוד המון אמנים, ואם אני מגיעה למשל להופעת קאנטרי, ומספר שעבדתי על הופעה של BTS, תמיש יש אנשים שמבינים שזה ביג דיל, ויש כאלה שמרימים גבה כאילו ׳מה הוא יודע ומה הוא עושה פה׳״.
"בהופעה שעשינו בבוסאן היה שילוב של המון סגנונות, וזה גם אתגר מבחינה מוזיקלית. אני חושב שלעשות עבודה טובה בכל הסגנונות, ולהיות אמיתיים, זה משהו שהוא מאתגר ואני אוהב את זה. אני חושב שזה גם יותר מעניין והרבה יותר מרגש".
"זה מצחיק כי הנגנים שאני עובד איתם זה בדר״כ חבר׳ה שאני עובד איתם הרבה, והנגנים שאני מביא, בעיקר
מוזיקאים בני 30+ לא גדלו על קיי-פופ, הם לא יודעים מה זה קיי-פופ, ואז כשאנחנו מגיעים לעבוד על מוזיקה, פתאום הם מבינים שזה ממש הרבה יותר רחב ממה שאתה עושה בהופעה ממוצעת וזה הרבה יותר מאתגר וגם יותר כייף״.
בן אדם שלא בא מהתחום של הקיי-פופ מגיע והוא ממש חווה סוג של הפתעה, ממש כמו משהו שלא מצפים שיהיה באופן מסוים, ופתאום מתחילים לאהוב את הז׳אנר שהתהליך המוזיקלי שלו מעניין ושונה.
״לקחתי את אשתי להופעה של שוגה, ולא ידעתי כמה גדולה תהיה ההופעה.
הוא הופיע כמה לילות בפורום בלוס אנג׳לס, שזה 20 אלף איש וזה היה סולד אאוט. ישבנו שם, וזה מדהים בגלל שזה לא קהל קוריאני, ואת זה עוד הבנתי כשהייתי בקוריאה כשפגשתי ישראלים שמצאו אותי באינסטגרם ואמרתי ׳רגע, מאיפה אתם מכירים את זה?׳, לא היה לי מושג שבארץ הם כאלה פופולריים״.
״אני עדיין מקבל המון פניות שאומרים לי ׳היי שמענו את השם שלך בהופעה של ג׳ייהופ, הוא הציג אותך איזה כבוד׳, וזה לא קורה לי עם שום דבר אחר שאני עושה, ואני עובד עם אומנים גדולים כבר 15 שנים. זו חוויה מאוד מיוחדת. זה מצחיק, אבל אני פגשתי בהופעה של ג׳ייהופ מישהי שהיא טור מנג׳ר, והיא עבדה עם להקות כמו גאנז אנד רוזס, והיא מעריצת קיי-פופ והיא תטוס לקוריאה כדי לראות את ההופעה״.
״אני חושב שיש בזה משהו שהוא מאוד מיוחד״. בנושא מכשול השפה, הסביר רודה כי ״אני לא יודע להסביר את זה, אני חושב שכשמשהו טוב, הוא פשוט טוב. אולי מעריצים יותר וותיקים ממני ידעו להגיד למה זה לא מכשול. אני חושב שזה עובד פשוט בגלל שזה טוב, וחוזה גבולות ופונה להרבה קהלים״.
מערכת היחסים הזו של המעריצים עם זמרי הקיי-פופ משפיעה על הכיוון בעשייה המוזיקלית?
״עשינו את ההופעה של ג׳ין ב׳טונייט שואו׳, או אפילו את ההופעה של ג׳ני אצל ׳ג׳ימי קימל׳, ובהופעות כאלו של טלויזיה יש בערך 200 אנשים שמגיעים להופעה, ויש שם כל מני אורחים כמו ריצ׳רד גיר או כל מני שחקנים כאלו מפורסמים, ואז הוא אומר ׳יותר מאוחר יעלה לבמה ג׳ין׳, וכולם צורחים ואתה מבין שכל האנשים הגיעו בשבילו וזה הקהל הכי תומך. אני גם רואה לפעמים את כל הדרמה שיש על כל דבר בטוויטר".
״אלו דברים שאני לא מעורב בהם ואין לי חלק בהם, אז אני לא יודע כמה זה באמת משפיע.
אני חושב שהם אסירי תודה לקהל, אפשר לראות איך הם מדברים, ואת המשקל של הקהל כשהם אומרים עליהם ׳אני אוהב את המעריצים שלי׳, ולא כהעמדת פנים. עשינו הופעה של ג׳ונגקוק בניו יורק בתכנית בוקר, והמעריצים עמדו בחוץ וירד גשם, והאנשים עמדו שם בחוץ אחרי שחיכו שם כל הלילה וישנו בסטרנל פארק רק כדי לראות את ההופעה. גם באונליין, כל פוסט שיש על זה, יש מעריצי קיי-פופ שישר יקפצו לשאול ׳מה עם ההוא ומה עם זה״.
אתה רואה את עצמך משתקע בתעשיית הקיי-פופ ועובד עם עוד להקות שלא יצא לך לעבוד איתן?
״קודם כל אני ממש ממש נהנה בעשייה, ויותר מזה, יצרתי קשרים מדהימים עם אנשים בתעשייה.
אני באמת שמח להיות חלק מזה. גם מעבר לפן המקצועי, זו עבודה שהיא מאוד מכובדת ואני מאוד מרוצה להיות חלק ממנה. יש פה גם משהו שהוא מעבר, ומבחינתי בסופו של דבר זה חשוב באותה מידה״.
״עברתי לאמריקה כבר לפני 17 שנים, ויש פה את הסיטואציות האלו שאנשים פה מסתכלים על מישהו שהאנגלית שלו פחות טובה, ומרימים גבה. אז חלק מהתפקיד שלי, לפחות בהרגשה שלי, כמישהו שכבר מרגיש מקומי, זה לשמור שהכל עובד ושלא מתנשאים. כי זה קורה גם כשאני עובד עם מרגי וזה אותו הדבר.
יכול להיות שפתאום סאונדמן מבאס מרים גבה, ואז אני אומר להם ׳לא נראה לי שאתם יודעים שהוא יותר טוב מכל מי שמופיע במועדון שלכם׳. חלק מהתפקיד שלי זה לגרום להם להבין את גודל ההצלחה והכישרון״.
״מי שלא יודע כמה גדול הקיי-פופ בעולם וכמה האומנים האלה ענקיים, פשוט לא מבין את התופעה.
למשל, כשאנחנו מגיעים לתוכניות טלויזיה ויש צוות הפקה קצת יותר מבוגר, או אנשים סאונד מקומיים, הם פשוט לא מודעים. עם כל הכבוד לתוכנית הטלויזיה שלכם, אלו הופעות ענק שרצות באיצטדיונים כבר שנים.
אז כן, אני כבר במקום שיצא לי לעבוד עם כמות גדולה, ובכל מני כיוונים מוזיקליים שונים של התעשייה״.
״אני מבסוט, ואני רוצה להיות האדם היחידי שפונים אליו כשצריך משהו בקיי-פופ״, אומר אסף על עתידו בתעשייה. ״עצם זה שאני רואה את ההופעות חיות עכשיו, ועשיתי כמות יחסית גדולה של הופעות כדי להסתכל אחורה ולהגיד ׳אוקיי, זה הסאונד שההופעות מקבלות׳, ולראות איך המעריצים מגיבים לזה...
הלוואי ויכולתי לקחת קרדיט על ההצלחה שלהם, אבל אני חושב שבא לי להיות מעורב בזה ולהסתכל אחורה ולהיות מסוגל להגיד ׳כן יש לי חלק בזה׳. מעבר לזה, אני חושב שהייתי שמח בשלב מסוים לעבוד עם אומני קיי-פופ גם באולפן, ולהיות מעורב יותר בחלק של ההפקה של האלבומים, אבל אני מאמין שזה יקרה מתישהו״.
הלוואי אנחנו תמיד נשמח שתהיה לנו נציגות ישראלית
״כן זה גם חלק מזה״.
איזו עצה היית נותן למפיק שרוצה להשתלב בתעשיית הקיי-פופ?
״אני חושב שבאופן כללי, קודם כל מאחורי הסטייל המוזיקלי יש את השורשים שלו, התרבות שהז׳אנר מגיע ממנו. חשוב לתת כבוד לדבר הזה, ולדעת לעשות שיעורי בית, ולהבין על מה מדובר לא רק מבחינת המוזיקה, אלא גם מבחינת התרבות והאנשים, ולהיות רגישים לדבר הזה.
אני חושב שאלו דברים שלי מאוד עזרו בדרך״.
״חשוב לי להגיע לעבודה שלי בצורה מכובדת. אגב, בשבילו בתור ישראלים אלו לפעמים דברים שיותר מאתגרים, כמו להגיע בזמן, או דברים שבתרבות שלנו הם פחות קריטיים, אז דברים כאלו רצוי לדעת מראש.
חשוב שהתקשורת תהיה מדהימה, ולהבין את המקום שלך בתוך ההיררכיה של הדברים, ולדעת מתי הזמן לדבר ומתי זה הזמן להיעלם. אני חושב שיש לנו משהו בארץ, יש משהו בחיבור הזה, שהוא מאוד עובד״.
״זה מסביר גם למה יש כל כך הרבה מעריצים בארץ. אני חושב שבארץ יש המון כישרון מוזיקלי, ובארץ יש יותר מקום לזה גם כי אנחנו קצת יותר מעיזים, וגם בגלל שזה לא בדיוק המיינסטרים האמריקאי, זה לא הפופ האמריקאי, זה משהו שהוא עם קצת יותר זווית״.
עם מי עוד היה רוצה לעבוד?
״אני אוהב את בלאקפינק. אני רוצה לעבוד עם כולם. אתה חולם על משהו, והמציאות מובילה אותך לכיוון מסוים ואני חושב שאני מחבק את זה״.
״בגיל 16 ניגנתי בלהקות מטאל בארץ, אם הילד שהייתי בגיל 15-16 היה רואה מה שאני עושה עכשיו, הוא היה מתבאס עליי, לא רק בגלל הקיי-פופ, כי חלק מהעבודה שלי זה לעשות מוזיקה מתאימה גם לקטעים של דאנס ברייק באמצע ההופעה, אז אני בן ה-16 היה בוכה. מצד שני, אני באמת מתחבר למוזיקה ולעיבודים שיצאו.״
״הלכתי עם מוזיקאים שעבדו איתי בקוריאה, שלא גדלו בעולמות הקיי-פופ, לראות את הסרט של BTS.
האולם היה כמעט ריק, כי הלכנו לצפות בלילה מאוחר, ואולי חלק מהאנשים שכן היו שם וראו אותנו חשבו לעצמם ׳מי אלו האנשים הלא קשורים האלה שבאו לראות את ההופעה׳, ואני באמת חושב שמעבר לחוויה האישית שהייתה שם, המתופף שכבר ניגנו הרבה יחד בעבר, אמר לי ׳אני לא מאמין שהצלחנו להכניס את הקטע הזה׳, כי פתאום המוזיקה נהיית יותר רוק במקומות מסוימים.״
״יש להם כבוד ללהקה ולמוזיקאים, וחשוב להם להציג את הנגנים. זה משהו שעובדים עליו בחזרות, זה חשוב להם. כשהייתי בהופעה של שוגה היה לו מאוד חשוב לפגוש אותי, ונתן לי אלבום חתום והודה לי אחרי העבודה. לפעמים אני עובד, ואין אף אחד שמציין את זה, וזה מיוחד״.
הייתי ממליצה לך לחתור לעבוד עם סטריי קידס הם ממש במגמת עלייה.
״אני עובד על זה. אני מקשיב להכל גם מבחינה מוזיקלית. הכי מצחיק כשפתאום מגיעה איזו דודה של משהו ואומרת, ׳מה, אתה מכיר את ג׳ייהופ?׳, והיא בכלל בת 60״.
״אני מת על המגוון של המעריצים. אני באמת לא יכול להיות יותר מבסוט על המקום שאני נמצא בו מכל הבחינות. עבדתי עם הרבה אנשים, ובארץ אף פעם לא התרגשו והיו גאים בי כמו בעבודה שאני עושה בקיי-פופ. זה מאוד משמעותי להרבה מאוד אנשים, במיוחד בימים האלו, אז כן, אני מאוד מבסוט על זה.
כיף לשמוע שאתה באמת נהנה מהעבודה בקיי-פופ, כי תמיד יהיו אנשים שירימו גבה וישאלו ׳מה אתם שומעים מוזיקה בקוריאנית׳, וזה באמת נחמד לשמוע שאדם שפתאום נחשף לזה ולא מגיע מעולם הקיי-פופ מוצא את עצמו מתחבר.
״בהופעה של ג׳ייהופ, מצאתי את עצמי על הבמה מנגן בהופעה שלו בלולה פלוזה, וזו הייתה חוויה.
לראות את האנרגיה שהייתה שם, זה משהו שאני תמיד בהלם ממנו. כשרואים איך BTS עולים לבמה בקור רוח, זה לא משהו שהוא במקרה, זה משהו שהם עבדו עליו, זה מעבר לכישרון.
ואני רואה את הקליפים של ההופעה, ואומר לעצמי ׳טוב, הם פשוט נותנים בראש׳״.
תהליך יצירת הלהקות בתעשיית הקיי-פופ זה תהליך שונה ומטורף. ממחנה האימונים, תהליך הסינון והבחירה של חברי הלהקה - זו תעשייה שבנויה אחרת ממה שהמערב מכיר, וזה משמח לראות שהם סוף סוף מקבלים הכרה על העבודה הקשה שלהם.
״יש לי הרבה מקרים שיוצא לי לעבוד עם אומנים שהם או גדולים או רלוונטיים מאוד בטיקטוק, ומוסר העבודה והדרך שהם מגיעים לחזרה הראשונה בהשוואה לכל מי שעבדתי איתו בקיי-פופ, ופשוט אי אפשר להשוות. משהו בלהבין את המשקל, ויכול להיות שזה בגלל שהם עברו את האימונים האלה, אבל גם בחזרות אתה יכול לעשות את זה פעם אחת וזהו, אבל השאיפה לשלמות היא משהו שאני אוהב לראות, וזה גורם לכולם מסביב לעשות את זה ברמה הזאת. אני חושב שזה מה שעושה את זה כל כך מצליח.״
שאלה אחרונה ומתבקשת, איך זה להיות ישראלי בתעשייה הבינלאומית אחרי 7 לאוקטובר?
״לא קל מהרבה בחינות. לא קל כי אני לא בארץ, וזה קשה להיות רחוק מהמשפחה ומהחברים.
בארץ לא רואים איך זה נראה מבחוץ, אבל הדעות של אנשים על ישראל כרגע נוראיות. רואים את זה ברחובות, ואני פוגש אנשים שאני עובד איתם שהם נגד ישראל. מבלי להיכנס יותר מדי לפוליטיקה של הדברים, בסופו של דבר אנחנו בני אדם, ואני חושב שבן אדם שפוגש בן אדם אחר, חשוב לי תמיד להיות פתוח לשיחה״.
״הפחד גדול, כי אנשים חושבים שאנחנו מפלצות, ואני מנסה להסביר לאנשים את המציאות ולהראות להם שלא הכל שחור או לבן, שגם אם הם ראו איזה סרטון בטיקטוק והם בטוחים שעכשיו הם מבינים מה קורה - במציאות זה יותר מורכב ויש הרבה צדדים. בסופו של דבר אני מסתכל על זה וחושב ׳טוב, אין מישהו שלא יכול להתחבר לחוויה האנושית של דאגה לאהובים שלנו׳, ואי אפשר להאשים אדם על שנולד במקום מסוים.״
״להרבה אנשים יש דעות, אבל הם לא מוכנים לשמוע את הצד השני. בעבודה שלי אני מגיע להרבה עולמות שונים, ופוגש אנשים עם דעות שונות, וחלק מהעבודה שלי זה להיות עם ראש ולקבל את השונה.
בקיי-פופ אף אחד לא דיבר איתי על כלום. הרבה שואלים אותי מה הם חושבים, ומעבר לכך שאני לא יודע, אני לא חושב שמישהו יגיד לי. אף אחד שיש לי קשר איתו מעולם לא נכנס לנושא הזה״.
״יודעים שאני ישראלי, זה חלק ממי שאני, וזה תמיד יהיה חלק ממי שאני. אם זה אומר שדלת תיסגר בקריירה שלי, ואני אצטרך לעשות משהו אחר, אני אעשה את זה כמו גדול. בסופו של דבר אני ישראלי.
בקיי-פופ אני לא חושב שזה משנה, ועד עכשיו לא היה מישהו שהרים גבה בקיי-פופ. כשעלו קולות נגד ישראל דאגתי שזה יכול לפגוע בי. אבל קודם כל יש את סקוטר בראון שמאוד אוהב את ישראל וזה עוזר לנו״.
״היה שלב בטוויטר שרצו להחרים את סקוטר בראון, ופתאום השם שלי גם עלה, ודברים ששיתפתי באינסטגרם וחשבתי לעצמי ׳טוב, היה נעים׳ וגם זה היה בטיימינג כשכל BTS התגייסו, ובזמן הזה לא היה ברור לאן הדברים הולכים״.
״זו תקופה לא קלה להיות ישראלי בעולם, אבל יש את האחריות של הישראלים והיהודים פה, ועכשיו זה חשוב יותר מתמיד. בסופו של דבר, גם זה שאני מצליח לשמח אנשים מהארץ, ופונים אליי כל מני מעריצים של קיי-פופ ושמחים מכך שיש ישראלי שעובד איתם, זה שווה הכל״.
תודה מיוחדת לאסף רודה על הראיון המעמיק!
Comments